בנק הפועלים בע"מ נ' איליאב

החלטה

זוהי בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה כספית בסך של 146,612 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבע בסדר דין מקוצר.

על פי כתב התביעה, חתם הנתבע על כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה בסכום של 150,000 ₪ ביום 10/10/10. מאחר ולא עמד הנתבע בהתחייבויותיו על פי הסכם ההלוואה, העמיד התובע את ההלוואה לפירעון מידי. בנוסף, לנתבע יתרת חוב בחשבון העו"ש בסך של 11,807.75 ₪ נכון ליום 7/4/13.

זה המקום לציין כי בכתב התביעה נפלה טעות קולמוס ונכתב שסכום ההלוואה הינו בסך של 15,000 ₪, כאשר בהסכם ההלוואה שצורף לכתב התביעה מדובר בהלוואה בסך של 150,000 ₪. הנתבע ציין אי התאמה זו בבקשת רשות להגן ואין ספק כי הסכום הנכון הוא הסכום הרשום בהסכם הלוואה, דהיינו, 150,000 ₪.

מכאן, לטענות הנתבע. הנתבע מלין על העובדה שאף על פי שמטרת ההלוואה הינה לרכישת רכב לא שיעבד התובע את הרכב שלמטרתו ניתנה ההלוואה. עוד מלין הנתבע שהתובע לא מציין בכתב התביעה את קיומו של ערב להבטחת החזר ההלוואה. זאת ועוד, הנתבע מכחיש את סכום חוב התביעה בשל סתירות במסמכים שצורפו לכתב התביעה.

הנתבע נחקר על תצהירו בחקירה נגדית והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. אציין, עיקר סיכומי הנתבע הועתקו מהבקשה למתן רשות להתגונן.

ראשית אסיר מהדרך כל טענה שיש בפי הנתבע לעניין אי אזכור הערב להלוואה בכתב התביעה, בכך שאפנה להוראת סעיף 8 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, הקובעת:

"הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחת הנסיבות האלה:

(1)הערב ויתר על הדרישה מן החייב;

(2)ניתן נגד החייב צו קבלת נכסים או צו פירוק;

(3)החייב מת או נמצא מחוץ לישראל או שמתן הדרישה כרוך בקשיים מיוחדים."

ראוי לציין, שטענת החייב בעניין הערב מעלה תמיהה, הגם, אם לצורך העיון בלבד, הערב היה שותף בעסק יחד עם הנתבע וחתימת הערב על גבי ההלוואה נעשתה כחלק מהעסקה שהסכימו עליה הנתבע והערב (ע' 4 שורות 5-6 וע' 8 שורות 21-27 לפרוטוקול).

בענייננו, אין כל בסיס עובדתי ומשפטי לטענת הנתבע בכל הקשור לערב. אין חולק בין הצדדים כי הנתבע חתם לבד על מסמכי פתיחת חשבון והוא בעלים יחיד בחשבון. אין חולק שהוא חתם כלווה על מסמכי ההלוואה והתחייב להחזיר את סכום ההלוואה לתובע. אשר על כן, עצם קיומו של ערב להבטחת ההלוואה אינה משנה דבר בחיוביו של הנתבע, הוא החייב, להחזר ההלוואה במלואה.

אשר על כן, אני דוחה כל טענה בבקשת רשות להתגונן הנוגעת לחיובי הערב. כאמור בהוראת הסעיף לעיל, אין התובע רשאי לדרוש מן הערב מילוי חובתו בטרם דרש תחילה מן החייב לקיים את חיובו, וכך נהג התובע בתביעה דנן.

באשר לטענת הנתבע שהתובע התרשל ולא שיעבד את הרכב שלמטרת רכישתו ניתנה ההלוואה. במהלך החקירה התברר כי התובע שיעבד רכב מסוג סקודה להבטחת החזר ההלוואה, ולבקשת הנתבע, שיחרר את השעבוד על רכב הסקודה ותחתיו שועבד רכב מסוג פולקסוואגן טוארג. מאחר והנתבע ביקש להחליף את הרכב השני מסוג פולקסוואגן טוארג, בפורד פוקוס שיחרר התובע לבקשת הנתבע את הרכב השני מסוג פולקסוואגן. אין חולק כי הרכב השלישי, מסוג פורד פוקוס לא שועבד. עוד אישר הנתבע בחקירתו, כי הוא כל שנה החליף רכב.

בעניין זה, נטען ע"י הנתבע בסיכומים, כי אם התובע החליט לבטל שעבודים על כל מיני רכבים, זה רק מעיד על חוסר אחריות והתנהגות לא ראויה שמן הצדק לחקור בגינה את נציגי התובע בדרך של ניהול משפט בסדר דין רגיל.

אני סבורה שאין בטענת הנתבע לעניין אי שעבוד הרכב השלישי, כל ממש, ואין בטענה זו כדי להראות הגנה אפשרית כנגד התביעה. הטענה נטענה בבקשה בסתמיות ללא פירוט המתחייב מההלכה הפסוקה, כל שטרח הנתבע לציין בתצהירו, מדוע לא שיעבד התובע את הרכב שלמטרתו ניתנה ההלוואה, סתם ולא פירט. הנתבע לא טרח לציין באיזה רכב מדובר, שוויו של הרכב והבעלות ברכב.

מתן אשראי ללקוח מסור לשיקול דעתו של הבנק, שיקול דעת המתבסס על מערך היחסים עם הלקוח, ראה סעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, מטעם זה, גם היקף הבטוחות, הכרוך במתן האשראי, נקבע על פי שיקול דעת הבנק, זאת, בכפוף לתום לב, דרך מקובלת וחובות אמון ונאמנות.

משאין חולק שהנתבע נטל את האשראי, חלה עליו חובה להחזירו, זאת בהתאם להסכמים שנכרתו.

נמצא במהלך החקירה, כי נרשמו שעבודים קודמים על שני רכבים, אשר שוחררו לבקשת הנתבע ועל פי שיקול דעת הבנק. הנתבע לא ידע לומר מדוע לא שועבד הרכב השלישי, אך אין בדבר כדי לבטל ו/או להקטין את חיוביו מכוח הסכם ההלוואה, ואין באי שעבוד הרכב השלישי כדי להוות הגנה כלשהי כנגד התביעה.